מהי ריאקטיביות?
מאת: גיא תיכון
בלה נבחה ללא אבחנה על אנשים וכלבים שפגשה בטיולים. בלה מעולם לא נשכה או תקפה, להפך, תמיד שמחה לשחק עם כלבים ולקבל ליטופים מאנשים. מרוב התרגשות במפגשים, לא ידעה כיצד לשלוט ברגשותיה, ובגלל שהיתה קשורה ברצועה ולא יכלה להגיע פיזית אליהם, היתה בלה מתוסכלת, נהמה ונבחה, מה שיצר תגובה מוגזמת ביחס לסיטואציה. בעליה של בלה נהגו בה באגרסיביות, משכו ברצועתה ונזפו בה על התרגשותה, או משכו אותה והמשיכו בטיול. לפעמים נשארו במקום ולא עשו כלום.
האם המקרה של בלה נשמע מוכר? כלבכם מגיב בהתרגשות יתר לגרויים פיזיים, ריחות וקולות? האם הוא סקרן כשהוא שומע קול של אדם או כלב אהוב?
אינכם לבד. תופעה זאת מוכרת וידועה בתחום האילוף והיא נקראת “ריאקטיביות”.
כלב ריאקטיבי הוא כלב המגיב באופן מוגזם ביחס לסיטואציה לגירוי חיצוני בחיי היומיום.
כלבים עשויים להיות ריאקטיביים לכלבים, לאנשים, לבעלי-חיים שונים, לרעשים, לריחות, לתנועה, או שילוב של מספר גירויים במקביל.
ישנם כלבים בעלי תגובות ריאקטיביות ספציפיות יותר, לדוגמא- גברים קרחים, שליח פיצה, אנשים עם מקל, כלבים שחורים או מגזע מסוים, חתול שרץ הלאה מהם ועוד.
בעלי-כלבים ואנשי מקצוע רבים בתחום הכלבים מבלבלים לעיתים קרובות בין ריאקטיביות לבין תוקפנות.
תוקפנות היא התנהגות כוחנית ואלימה, פיזית או מילולית יש הבדל מהותי בין שתי ההתנהגויות, בעוד שתוקפנות בבסיסה נועדה לפגוע באחר, ריאקטיביות היא “רק” תגובה חיצונית מוגזמת לגירוי מבלי כוונה לפגוע.
התנהגותו של כלב ריאקטיבי יכולה להסלים באותו הרגע או בשלב מאוחר יותר מריאקטיביות בלבד, לתוקפנות בשל סיבות שאפרט בהמשך.
כאשר כלבכם מגיב בצורה מוגזמת כלפי גירוי מסוים יתכן מאוד שהוא ריאקטיבי ולאו דווקא תוקפני.
איך לזהות ריאקטיביות?
כלבים ריאקטיביים נובחים, מתפרצים קדימה, מייללים, מתנהגים בחוסר שקט ונעים ללא הפסקה, נושכים – mouthing (אין הכוונה לנשיכות מתוך רצון להסב נזק), מתנשפים, מתקשים להגיב לאותות (פקודות) מוכרים, מתקשים להירגע לנוכח הגירוי וגם לאחר שנעלם או שילוב של הנ”ל.
לרוב, התנהגות זו נגרמת בשל “סף לחץ נמוך”. כלומר, הכלב מגיב בהפרזה עם הופעת גירוי כלשהו שמרגש או מפחיד אותו, וממשיך להגיב גם אחרי שהגרוי נעלם. כלב כזה, מתקשה מאוד לשלוט בפרץ הרגשות שהוא חווה לנוכח הגירוי ואין לו כל דרך, ידע או ניסיון איך להרגיע את עצמו. בנוסף, גופו יזדקק לזמן רב יותר “להשתקם” מהסטרס מבחינה פיזיולוגית.
כלבים כאלו נקראים (בשפה הלא מקצועית): “רגשניים”, “היפרים” ועוד.
להלן דוגמה מקבילה מעולם בני האדם:
אדם המפחד מאוד מעכברים. כשהוא רואה עכבר הוא נלחץ, צורח, עולה על כיסא ודורש מהסובבים אותו לסלק את העכבר מהחדר. גם אחרי שהעכבר נעלם אותו אדם ימשיך לחרוד מחזרתו של העכבר ולחפש אותו בחשש.
ניתן להתייחס אל אדם זה כ”ריאקטיבי לעכברים”.
אפשר להקביל את התנהגות האדם להתנהגות ריאקטיבית של כלב; צרחות = נביחות, היסטריה = חוסר שקט, אי יכולת להרגע = אי ציות לאותות מוכרים, חיפוש העכבר לאחר שנעלם = המשך תגובה לגרוי גם בחלוף זמן.
נשאלת השאלה – מה ישרת את מטרתנו – טיפול בסימפטום או טיפול בשורש הבעיה.
ניתן להקביל את התנהגות הכלב הריאקטיבי להתנהגות המבוהלת –היסטרית של האדם. הריאקטיביות של הכלב היא סימפטום לעצם הבעיה. יש לטפל בגורם לריאקטיביות ולהתמודד עימו ולא עם תגובת הכלב. טיפול יעיל בריאקטיביות, יהיה לימוד הטריגר שמפעיל אותה ומציאת דרך לנטרולו בדרך התנהגותית-חינוכית של הבעלים כלפי הכלב.
כלב יכול להיות ריאקטיבי לגרויים רבים. עם זה, חשוב מאד לבודד ולהגדיר גרויים ספציפיים אליהם הוא מגיב. כמו שנגדיר את מידת הדומיננטיות של כלב כלפי משאב מסוים – מיטה, שטח מחיה, בעלים וכו’, חשוב לשים לב לגירוי הספציפי שמפעיל ריאקטיביות אצל הכלב.
לא כל תגובה לגרוי חיצוני היא ריאקטיבית, חשוב מאוד להתייחס לסיטואציה בה הכלב נמצא.
כלב הנובח בצורה מוגזמת על אדם חשוד מעבר לגדר מגיב באופן נכון לסיטואציה, בניגוד לנביחות מוגזמות על קרוב משפחה שנכנס לשטח הבית.
כלב הנובח ומתפרץ על אדם שמנופף לעברו במקל זוהי תגובה נורמלית, בניגוד לתגובה דומה כלפי אדם זקן שנעזר במקל הליכה.
גורמים להתנהגות ריאקטיבית:
- התרגשות יתר (בעיקר משמחה).
- פחד ו/או חרדה (חוסר חשיפה לגירוי).
- תסכול (שאינו יכול להגיע לאדם אהוב או לרדוף אחרי חיה אחרת).
- התגוננות עצמית (כתוצאה מתחושת איום לא מוצדקת).
- הגנה על האחר (כלב נוסף, אדם, חתול הבית, תינוק/ילד ועוד).
- חוסר איזון הורמונאלי/כימי כלשהו בגוף (כאן חשוב לשלב טיפול תרופתי תומך).
- ענישה רפטטיבית מול גירוי מסוים או יחס ענישה/חיזוקים גדול מדי (יותר מדי ענישה על התנהגות לא רצויה לעומת חיזוקים על התנהגות רצויה).
סרטון המציג כלב מתרגש מאד מתינוק חדש
רוב הגורמים להתנהגות ריאקטיבית מגיעים ממקום רגשי על כן, שיטה של ענישה לא תהיה אפקטיבית (ולמען האמת, אינה אפקטיבית לעולם).
משפט חכם שאני אוהב מאוד:
“Why should we punish the body for what the mind haven’t yet learned”.
בתרגום חופשי:
“למה לנו להעניש את הגוף על מה שהמוח טרם למד”.
טיפול בריאקטיביות בשימוש בכוח פיזי:
ענישה, ובייחוד ענישה חוזרת, תגרום לכלב לסטרס מתגבר. גרוי חוזר עלול להלחיץ את הכלב ולגרום לתוקפנות, ביחוד בנוכחות הבעלים. במקרים אחרים, הכלב “יעמיד פנים” שהוא “רגוע” ואז יתפרץ ללא התראה מוקדמת.
במקרים בהם הכלב הפך לריאקטיבי לגירוי חיצוני כאשר הוא קשור, וכשהוא משוחרר אינו מתנהג באותו האופן- אלא מסתדר עם הגירויים, זוהי נורת אזהרה ביחס למערכת היחסים בין בעלים לבין הכלב. (נוכחות הבעלים מלחיצה את הכלב ולכן הוא “נפיץ” יותר בתגובתו).
אין לעשות שימוש בכוח פיזי על הכלב על מנת להפסיק אותו מלנבוח, להתפרץ וכו’, יש לנהוג בשיטות אילוף שאינן מבוססות על שימוש בכוח פיזי, אשר יעזרו לכלב להעלות את סף הלחץ ולשאת את הגרוי ללא התפרצות.
דרכים טובות ויעילות לטיפול בריאקטיביות לטווח ארוך אינן כוללות תוקפנות כלפי הכלב, הכנעה או ענישה. הנה מספר דרכים שיעזרו לבעל כלב ריאקטיבי להתמודד.
- למדו את הכלב שלכם להירגע באופן יזום כהכנה למצבים שבהם יתקל בגירוי. – מגע ישיר, חיזוקים על התנהגות רגועה בתוך סיטואציה, התרחקות מהגירוי ועוד. ניתן לתרגל עם הכלב מעבר בין מצבים כדי לאמן את הגוף להגיע לרגיעה מהר יותר.
- ניהול סביבתי ממוקד לגירוי/ טריגר. נמנע מחשיפת הכלב לגירוי שלא בזמן אימון ממוקד, כדי למנוע ממנו סטרס מיותר. אם לא נשלוט בסביבה והכלב יתפרץ בזמן חשיפה לגירוי הרי שאנו עוזרים לו לתרגל את ההתנהגות הלא רצויה על חשבון הזדמנויות לקבל חיזוקים על התנהגות רגועה.
לדוגמה – כלב המגיב בריאקטיביות לכלבים אחרים – כדאי להמנע ממפגש עם כלבים בטיולים שאינם תרגול, עדיף לשמור על מרחק בטוח שיעזור לכלב לשמור על קור רוח בנוכחות הגרוי. מומלץ לשנות כיוון הליכה וללמדו “נוהל סיבוב חרום” (לימוד פניה פתאומית). - שימוש בטכניקות אילוף ידועות ומוכרות כדי להשיג התנהגות רצויה בנוכחות הגירוי.
תרגול הכלב להגיע לרגיעה כאשר ישנו גירוי. חיזוק הכלב בשמירה על התנהגות רגועה עם הופעת גירוי שגורם לריגוש יתר. הכלב ילמד שרק בהפגנת התנהגות רגועה הוא יוכל לגשת אל מקור חפצו. אם הכלב מתקשה, כדאי ליצור את החשיפה בהדרגה. - שינוי רגשי באמצעות התניה קלאסית טהורה.
זהו הכלי העיקרי והחשוב ביותר לטיפול בריאקטיביות.
כאשר אנו משנים את הרגש של הכלב ביחס לגירוי אנו מרגיעים אותו “מבפנים” ולא לכאורה ויוצרים אצלו חוויה חדשה של אדישות או אפילו שמחה כלפי אותו גירוי יתר.
שינוי רגשי עלול לקחת זמן, חשוב להתאזר בסבלנות. - אימוני משמעת בסיסית מבוססי חיזוק חיובי בלבד.
תרגילי קשר עין, ישיבה ממושכת, הליכה קרובה לנוהג, עמידה ממושכת במקום, סיבוב חירום, פניה הצידה, עצירה פתאומית ועוד.
איננו יכולים, ובעיקר בתחילת הטיפול, לצפות מהכלב להיות קשוב אלינו אל מול הגירוי שגורם לו לתגובה הרגשית המוגזמת. לכן חשוב מאוד לתרגל הרבה דווקא ללא נוכחות הגירוי על מנת להביא את הכלב לרמת תגובה גבוהה לאותות ללא הפרעה.
לאחר מכן ניזום קרבה הדרגתית ובטוחה תוך כדי תרגול, כך שבעת נוכחות הגירוי יהיה קל יותר לכלב להתרכז בנו ולהישאר רגוע. - לימוד והבנת שפת גוף כלבית.
חשוב מאוד לזהות סימני הרגעה כלביים (הוצאת לשון, פיהוק, מצמוץ, הסטת מבט, רחרוח האדמה ועוד), סימני “בוא נלך מכאן” (הסטות מבט תכופות, עצירה פתאומית ועוד) וסימני הרחקה (חשיפת שיניים, נביחות, נהמות, snapping-נשיכות באוויר ועוד).
ידע זה יעזור לנו לנתח את המצב בצורה המיטבית, לא רק ביחס לכלב שלנו, אלא גם ביחס לכלבים אחרים הבאים איתו במגע. - יציאה ממצבי חירום.
ברגע שהכלב שלכם מתפרץ על גירוי מסוים גופו מוצף באדרנלין (שמעלה סף כאב ומפחית את היכולת של הכלב להתרכז), וכן בסטרס, שגוררים ירידה בתגובתיות שלו אליכם. כלומר, ברגע כזה יהיה קשה ללמד את הכלב התנהגות שונה. מאמן מיומן ומקצועי יהיה מסוגל לעשות זאת (עד שתלמדו בעצמכם).
במצבי חירום, כאלה שהכלב כבר התפרץ ואיבדתם שליטה עליו, הדבר הטוב ביותר שתוכלו לעשות יהיה לצאת מהסיטואציה כמה שיותר מהר מבלי להפעיל לחץ או כוח פיזי על מנת למזער סיכונים לפעמים הבאות בהם יתנהג באותו האופן.
אם נתקלתם בבעיה התנהגותית הדומה לריאקטיביות חשוב מאוד לפנות למטפל התנהגותי מוסמך בעל ידע וניסיון במקרים הללו שידע להתייחס לשורש הבעיה ולא לפתרון התנהגותי שאינו יעיל לטווח ארוך.
טיפול במצב הרגשי הוא בעל הסיכויים הגבוהים ביותר לתוצאה אפקטיבית התנהגותית לטווח ארוך.
גיא תיכון
מטפל התנהגותי בכלבים