facebook-icon

פאנל כלבנות גזעית – ענת ווליניץ, מאלפת

בתור מאלפת שעובדת באופן די מוחלט עם עמותות וכלבי עמותות, הנושא של כלבנות גזעית מול אימוץ מבית מחסה, יקר מאוד לליבי.

כל פעם שאני עוברת בכלבייה אני נעצבת לראות כלבים שהם נהדרים, מיוחדים ומושלמים לגידול ככלבי בית מחכים זמן ארוך בכלוב כי הם לא נראים כמו שאופנתי להראות- אין להם את הגודל הנכון, הצבע הנכון, השושלת הנכונה וכו’. עוד יותר עצוב לחשוב, שבזמן הזה מישהו שמחפש כלב, הולך וקונה אחד, בהרבה מאוד כסף.

אני רוצה להציג את דעתי האישית בנושא, שבאה מהניסיון המקצועי שלי אך היא בעיקרה מצפונית ומוסרית.

ראשית העובדה היא, שיש מספר מסוים של אנשים שמאמצים כלב בכל שנה ויש מספר מסוים של כלבים בעמותות. הנתון בישראל היום הוא שמספר הכלבים ללא בית עומד על כ-100,000. מה שאומר- שזה המספר של הכלבים המומתים בכל שנה. זה שיש עמותות שאינן ממיתות כלבים, לא משנה את העובדה שאין מקום לכלבים האלה, אין די משאבים ואין כסף להחזיק אותם. במצב כזה בעיניי אין צידוק מוסרי בייצור כלבים נוספים מצד המגדלים וקניית כלב מצד הבעלים.

יש הטוענים שהעניין הזה הוא לא רלוונטי, מכיוון ששוק ה”מאמצים” אינו מורכב מאותם האנשים שמהווים את שוק ה”קונים” ואני לא מסכימה. אני חושבת שתרבות, חינוך והסברה עושים הבדל עצום בבחירות של אנשים ושדברים כאלה בהחלט יכולים להשתנות.

בנוסף יש הטוענים שהכלבנות הגזעית היא תרבות בעלת ערך היסטורי וחשיבות, ושלוותר עליה יהיה לוותר על משהו חשוב בינינו לבין הכלבים. לטעמי, ה”תרבות” הזו היא שלנו ושלנו בלבד. היא כפויה על הכלבים שאין להם שום עניין אישי בצמצום המאגר הגנטי שלהם כחלק מהחיבור איתנו. לא להרבעות מכוונות המיועדות להגבהתם, הנמכתם, השערתם (מלשון שיער 🙂 ) והקרחתם, ולא לתחרויות גזע שבהם הם מועמדים, נמדדים וזוכים במדליות על פי הפרשי הגובה בין הזנב לרגליים, אורך האף וכד’. הם, בניגוד אלינו, מקבלים אותנו כפי שאנחנו ולא זקוקים ל”מורשת” הזאת כדי להתחבר אלינו.

מצד מאמצים רבים, הרעיון המושך באמת לכיוון הכלבים הגזעיים הוא הרעיון שכשאתה לוקח כלב גזעי אתה “יודע מה אתה מקבל”. הרעיון הזה מוטעה ובעייתי מאוד. זה נכון שהגנטיקה היא חלק גדול מהאופי המתקבל של הכלב הבוגר, ובהחלט יש גזעים המצטיינים בתכונות כאלה ואחרות, אבל בתור מאלפת, אני נתקלת הרבה יותר באנשים שהרעיון הזה מביא אותם לחשיבה מוטעית, כמו זו שלברדור טוב עם ילדים, רוטווילר לא, ושעם כלב מעורב – אי אפשר לדעת ולכן זה מסוכן. חלק קריטי הרבה יותר באישיות של כלב הוא האופן שבו גידלו אותו, חינכו אותו ולימדו אותו. לפחות לגביי הסוגיות שבד”כ מהוות שיקול באימוץ כלב חדש.

אני לא אומרת שכשאתם עומדים לאמץ כלב חדש, תתעלמו משיקולים ידועים מראש, כמו- כמה טוב הוא עם ילדים או מה רמות האנרגיה שלו, אני רק אומרת שגם עובדי עמותות מיומנים כמו אלה של צער בעלי חיים ר”ג או רחובות אוהבת חיות, או מאלף הכלבים שבחרתם לעבוד איתו יכולים לתת לכם מידע כזה אודות כלב מעורב מבית מחסה.

ואחרון חביב, בנימה אישית- כשאנחנו בוחרים כלב, למה זה שיקול כל כך חשוב ש”נדע מה אנחנו מקבלים”? האם יש איזשהו חלק אחר בחיים- מערכות יחסים, הולדת ילדים, עבודה חדשה, מעבר דירה- שבו אנחנו יודעים מראש מה נקבל…?
כל מה שמלהיב/ מרגש/ מרחיב לב באימוץ כלב הוא ללכת לעמותה ולבחור כלב כי יש לו משהו בעיניים שמדבר אלייך או לאמץ כלב כי הוא הופיע פתאום ליד הדלת שלך וביקש להיכנס. לקחת את הכלבלב הזה הביתה ולגלות יום אחרי יום איזה מן יצור עומד מאחורי המבט הזה, עם כל התערובת הבלתי ידועה של תכונות טובות, רעות, מפתיעות ומבדרות. לא על הכל אנחנו יכולים לשלוט וטוב שכך, כי אחרת החיים היו משעממים מאוד.

בעיניי הגיע הזמן שנשחרר את “השבחות הגזע” ויצירת העתקים, לטובת עשיית חסד עם כל הכלבלבים המצוינים שמחכים בעמותות, הם לא שווים מילמטר אחד פחות מאף כלב עם תעודות.

Print Friendly