גידול כלב בראי ההלכה היהודית
נכתב בשיתוף עם יוסף טוויטו
מקובל לחשוב כי גידול כלב בבית אסור על פי ההלכה היהודית. כמו-כן, מקובל לחשוב כי על-פי ההלכה אין אפשרות לעקר או לסרס כלב, שהכלב טמא מעצם היותו, ולפיכך קרבתו רעה.
ניגשנו יחד עם יוסף טוויטו – מאלף, אדם שומר מצוות המגדל ואוהב כלבים, לברר את הסוגיות הללו.
מניעת צער בעלי חיים היא אבן יסוד בהלכה היהודית. איסור צער בעלי-חיים אינו אלא בבעלי-חיים גדולים, העושים מלאכה לצורך האדם כבהמות משא, או כלב וחתול שהם בני תרבות. / י’ שו”ת שאילת יעב”ץ ח”א סי’ י”ז וסי’ ק”י). אוצר דינים ומנהגים לי”ד אייזענשטיין.
במקורות מוזכרת לראשונה הלכת צער בע”ח “כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ” (שמות כ”ג ה’).
הרב יצחק גבאי מזכיר שצער בעלי-חיים הוא ביטוי הלכתי במקורו. על פי התורה, אם אדם מגדל בעל-חיים, הוא צריך לדאוג לו לאוכל לפני שהוא יושב לאכול בעצמו. כתוב בפסוק “וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ, לִבְהֶמְתֶּךָ; וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ:” דברים י”א י-י”ז
בגמרא מסופר מעשה בעגל שהיו מובילים אותו לשחיטה, ברח העגל ממוביליו והחביא ראשו תחת קפלי בִגדו של רבי יהודה הנשיא, ובכה, משום שלא רצה להישחט. אמר רבי יהודה הנשיא לעגל: “לך לשחיטה כי לכך נוצרת!”. אמרו בשמים: “הואיל ואינו מרחם על היצורים, יבואו עליו ייסורים”.
המגדל כלב, צריך לדאוג לו. מה נגזר מכך?
מה אומרת ההלכה על גידול כלבים בתוך הבית?
הרב יצחק גבאי- מבחינה הלכתית אין בעיה להחזיק בבית כלבים לא מסוכנים. כך גם לגבי חיות שאין בהן סכנה כלל, כמו חתולים.
חל איסור לגדל כלב רע- כלב רע הוא כלב מסוכן. האיסור לגדלו – כי כתוב “וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ:” (דברים כ”ב ח’). כלומר כשקיים פוטנציאל סכנה לבני אדם.
מותר לגדל כלב ביישובי ספר – כל מקום בו רכושך או שלומך בסכנה. בימינו גם מרכז הארץ עונה להגדרה זו, ומותר לגדל בכל מקום כלב לצורך הרתעה והגנה.
ההלכה אומרת שהבעלים מחויב בהשגחה על כלבו. הכלב יהיה קשור או תחום, בתוך הבית, בשטח מגודר או קשור ברצועה עם בעליו.
לנמנעים מהחזקת כלב בתוך הבית שמא ירתיע מבקשי צדקה וימנע מבעליו מצוות צדקה – בימינו אין שום בעיה לתרום טלפונית, דרך האינטרנט או הוראת קבע.
יש בעיה על-פי הקבלה המעשית ולא על פי ההלכה, להחזיק חיות טמאות למאכל בתוך הבית פנימה. מבחינה הלכתית לא קיימת כל מניעה.
הלכות שבת וכלבים
כלב הוא מוקצה בשבת, זאת אומרת, אין בו ענין לשימוש בשבת. אין להרימו מהרצפה אבל אם הוא עולה עליך או עולה לשבת לצידך – מותר. “מותר לגעת בנגיעה בעלמא בבעלי חיים בשבת, בלי לטלטלם, כמו שמותר לגעת בכל מוקצה. [ילקו”י שבת ב עמוד שפג].”
לפי רבני ישיבת הר ברכה מתאריך ט”ו אדר ב´ תשע”א – “אולם יותר נראה, שדין מוקצה קיים לגבי בעלי-חיים שאין רגילים לשחק עמם, אבל חיות מחמד שבעליהם רגילים להרימם ולהשתעשע בהם בכל השבוע – אינם מוקצה, ומותר לבעליהם לנגוע בהם ולהרימם. וכן כלבי נחייה, אינם מוקצה בשבת. וכן פסק הרב פיינשטיין (אג”מ או”ח ח”ה כב, כא), והרב אויערבאך (שלחן שלמה שח, עד). ואף שיש מחמירים, כיוון שדין מוקצה הוא מדברי חכמים, הלכה כדעת המקלים.”
טיפול בכלב חולה בשבת ובחג מותר ואפילו חובה מצד מצוות צער בעלי-חיים. במצב בו עלולה לחול הידרדרות במצבו, לגרום לו סבל, אין בעיה לטפל בו כל צורכו כולל הרמה ונשיאה. “חיות שמתקשות לאכול בלא שיתנו את המזון לתוך פיהם, מותר ליתן את המזון לתוך פיהם. ובתנאי שלא יאכילום בעל כרחם, היינו שלא יתחבו את המזון אל מעבר לבית הבליעה שלהם, למקום שלא יוכלו להוציאו, כי זו טרחה יתירה (שבת קנה, ב; שו”ע שכד, ט-י).
אין חשש ציד כי הכלב מבויית ודר בבית. “מְלֶאכֶת הַצָּד (במקורות “מלאכת צידה”) אחת מל”ט מלאכות שבת משום שהיו צדים תחשים כדי לפשוט את עורם לצורך יריעות המשכן. מלאכת צד אינה עצם ההריגה, אלא פעולת לכידת בעל-החיים. כלבים המתגוררים בבית פרטי,אין בהם חשש ציד, גמרא מפורשת (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק”ז, עמוד א’, תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף כ”ד, עמוד א’, שולחן ערוך סימן שט”ז סעיף י”ב).
טומאה
אין שום מניעה הלכתית שבבית בו יש תשמישי קדושה כמו ספרי קודש, מזוזות ותפילין תגודל חיית מחמד טמאה למאכל כלב/ חתול/ אוגר או כולם.
הרב מנחם פרל מביא משולחן ערוך אורח חיים צ’ כ”ג – יש ענין לא להתפלל בנוכחות כלב מחשש הסח הדעת ולא מתוך סוגיית טומאה וטהרה.
סוגיית הטומאה היא תרבותית בלבד, אדם יכול לגדל כלב אם חפץ בכך.
כלב, ככל בעל חיים ההולך על כפותיו ואין לו סימני טהרה כלומר אינו מפריס פרסה, מעלה גרה ושוסע שסע הוא טמא למאכל בלבד. אין שום בעיה ללטף, להרים וגם לנשק כלב.
כשכלב מת הריהו מטמא ככל חיה מתה אחרת כולל הכל – פרה, כבשה, חמור או אווז הבית.
לסוגיית הטומאה חשוב להבין שכיום כולנו טמאי מתים מאחר ואין לנו בית מקדש לטוהרה.
לפיכך חשוב שוב ושוב להדגיש כי טומאת מאכל היא סוגיית כשרות לכל דבר וענין ולא שום דבר אחר!
נטילת ידיים אחרי מגע עם כלב קשורה לאבחנה בין קודש לחול ומחויבת רק לפני פעולה שבקדושה, כמו שנוטל ידיים תמיד לפני ברכת המזון וכשקם בבוקר לפני תפילה וכו’.
עיקור וסרוס
הרב שלמה אליהו – מלכתחילה אסור לעקר ולסרס מתוך אסור הטלת מום.
הרב יובל שרלו מתייחס לעיקור נקבה שייחומה מפריע בבית ומושך זכרים – “אם אפשר לעקר כלבה על ידי תרופה כלשהי (כוס של עיקרים), עדיף. אם לא אפשר להתיר, (הרמ”א סעיף יד). ואשר לסרוס זכר, אמר הרב שרלו – “דעתי בנוגע לסרוס היא כזו: יש אינטרס הלכתי שלא תהיה תקיפה של כלבים זכרים, ובכלל שלא יהיו בעלי-חיים מוזנחים ברחובות בשל פיקוח הנפש הכרוך בכך. על כן, אם יש דרך הלכתית לעשות זאת, על-ידי גוי, יש לעשות זאת.”
עיקור וסרוס נועדו למנוע צער בעלי-חיים עתידי לכן נוצר צורך אמיתי למצוא פתרון שיהיה מקובל מצד ההלכה ועדיין יאפשר את הפעולה שסיבותיה הומניות. צריך לוודא שפעולת הסרוס או העיקור לא תגרום כאב או צער, כלומר בעל-החיים מורדם לחלוטין.
ראוי למנוע המלטות כדי למנוע צער בעלי-חיים. אפילו אם כלבה בהריון ואין מי שידאג לגורים אחרי ההמלטה, יש להמית את העוברים ולעקר את הכלבה.
דרך מקובלת הלכתית לעשות זאת (עיקור וסירוס) היא כמו מכירת חמץ. לפני פסח מוכרים את החמץ לגוי ומיד לאחר החג קונים אותו בחזרה בסכום ממון מינימלי. מעבירים בעלות בנוכחות שני עדים.
בדיוק בדרך זאת – ניתן להעביר את בעל-החיים לבעלות גוי ואז כשאינו בחזקת האדם היהודי, אפשר לעקר או לסרס. אין ענין החטאה של וטרינר יהודי, כי זו מלאכתו ופרנסתו. אבל למהדרין ניתן למצוא גם וטרינר גוי לביצוע הפעולה.
תוספת באדיבות פורום כלבים בתפוז:
“1. נפסק “המסרס את הנקבה בין באדם בין בשאר מינים פטור אבל אסור” (1). מה שלכאורה כסותר מה שנפסק: “האישה מותרה לשתוח עיקרין כדי לסרסה שלא תלד” (2). הבש תירץ שסירוס על ידי מעשה בידיים אסור, וסירוס בלי מעשה ישיר אלא על ידי השקאת סם מותר (3). והב”ח תירץ שמותר לצורך רפואה או משום צער לידה אבל ללא צורך, אסור. לכן עיקור נקבה על ידי ניתוח אסורה לפי הב”ש. אך מותרת לפי הב”ח אם יש בזה צורך של צער לידה או צורך רפואי אחר.
2. אך יש לדון אם בכלל יש אסור בנקבות של בעלי חיים אמנם כך סובר המגיד משנה (4) והמנחת חינוך (5): אבל הס”ז סובר שאין כלל דין סירוס בנקבה אלא שטעם האיסור הוא מפני שמסרס אותה על ידי מעשה כגון הכאה או בעיטה ואפילו בבהמה אסור משום צער בעלי חיים (6). אך כאן יהיה מותר כיון שהנתוח נעשה בהרדמה ואין צער בעל חיים. ויותר מזה כתב הנתיבות לשבת שטעם האיסור הוא משום חבלה. שאפילו חובל בעצמו פטור אבל אסור, וזה הטעם שמותר כוס של עיקרין ולפי זה אין איסור אלא באדם (7).
3. אם כן, יש לנו ספק ספקא, שמא הלכה הב”ח שסירוס מותר לצורך רפואי וזה נחשב צורך רפואי, ושמא הלכה כמ”ז שאין האיסור אלא משום צער בעלי חיים ובנדון שלנו יש הרדמה. הרי שיש כאן ספק ספקא באסור דרבנן, והדבר חוסך מבעל החיים צער חוזר ונשנה, לכן ודאי המקל יש לו על מה לסמוך.
(1) שו”ע אח”ע ה יא. (5)
(2) שם יב.
(3) שם ס”ק יד.
(4) רמב”ם איסורי ביאה טז יא.
חתימה:
שלמה אבינר
מגדלים לדוגמא
א. בשכונתנו, בהיותי ילד התגורר הרב האזורי עם משפחתו וברשותם כלב. רועה בלגי גדול ושחור. הכלב, כנהוג אז, הסתובב חופשי וכולם היו מלטפים אותו ונוגעים בו. הכלב התגורר, ישן ואכל בתוך הבית פנימה. כששאלו את הרב לא פעם איך הוא מחזיק כלב בתוך הבית,”זה לא נהוג”, הרבה היה עונה – אני כאן כדי לשנות את המנהג.
ב. באחד מיישובי המרכז, מתגוררת משפחה חרדית ולהם חמישה ילדים, האב עובד כרב בישיבה תיכונית. משפחה זו חיה את התורה מתוך בקיאות בהלכה לכל פרטיה ודקדוקיה, בבית כמובן ספרי קודש רבים ותשמישי קדושה.
הם מגדלים כלב מזן מילנואה, שחי איתם בתוך הבית פנימה. הילדים קיבלו שיעור קבוע בכלבנות – איך מגדלים, איך מטפלים, אילוף ועוד, הם עובדים ומתרגלים עם הכלב יומיומית, זהו כלב בעל יצרים חזקים והתוצאה מעידה על ההשקעה. הילדים יוצרים קשר גם עם כלבים אחרים שהם פוגשים מתוך בטחון בהבנה של תקשורת כלבית.
מכל האמור לעיל אנו מבינים כי מותר על פי ההלכה לגדל כלב בתוך הבית פנימה.
מותר וצריך למצוא דרך לעקר ולסרס וזאת על מנת להישאר נאמנים למקור שהוא מצוות צער בעלי-חיים. כלב הוא בעל-חיים, וככזה היהדות מכירה בו כבעל זכות ליחס הולם. לטיפול, השגחה ומסירות. האחריות לשלומו, בטחונו ורווחתו חלה עלינו, בני האדם. כך גם בכל האמור ליחסיו עם שאר ברואי העולם.
היהדות אינה רואה בכלב בעל-חיים מטמא או אינו ראוי למגע יד אדם, אלא לאכילה בלבד.
מקווים שתמצאו את המאמר מועיל ובהיר.
יוסף טוויטו ומערכת “חיי כלב”
