קידום אימוץ כלבים מעמותה
בהשתתפות: שושנה פורבס, גיא תיכון, איילה נאור, ענת ווליניץ
הרבה אנשים נרתעים מאימוץ כלב שחווה דבר או שניים בחייו.
אנשים שרוצים להוסיף למשפחתם כלב, שואלים שאלות עקרוניות לגבי ההשפעה של עברו של הכלב, על עתידו, ומתוך כך בוודאי גם על עתיד החיים המשותפים עמו בבית.
גם כאלה שאינם מטילים ספק בסוגיה המוסרית של הצלה, עדיין מדברים על יכולותיהם ועל מסוגלות שאינם בטוחים כי תצלח למשימה של אימוץ ה”בלתי נודע”.
שאלנו את מומחי הבית שלנו לגבי הסוגיה הזו על מנת להעלות מאמר מקצועי שיענה למתלבטים ויעזור בסוגיה זאת.
כלבים בישראל, הם ״שוק״ די פרוץ- ולאדם מן הישוב אין מנוס מעבודת רגליים וגם קצת מזל כשהוא מחפש כלב, בין אם מעמותה ובין אם ממגדל כלבים למכירה.
אל תטעו ואל תתנו להטעות אתכם – בכלבים, כמו בבני אדם, אין 100% אף פעם, לא משנה אם זהו כלב גזעי ומתועד או כלב מעורב.
כלב הוא יצור חי, כך שלא משנה מאיפה לוקחים אותו, תמיד ייתכנו הפתעות אחרי שיסתגל לבית. התנהגות הכלב מותנה כמעט בכל המקרים, בעבודה איתו בשבועות הראשונים שלו בבית.
כלבים רבים ונפלאים מחפשים בית, אבל באימוץ תמיד יהיה מימד של הימור.
ככל שנהיה פחות גמישים במה שאנחנו מוכנים/רוצים לעבוד עליו עם הכלב בעצמנו וככל שהדרישות שלנו גבוהות, כך התחקיר שנצטרך לעשות מראש, יהיה יותר מקיף.
חשוב להדגיש – כשכלב חדש מגיע הביתה זו רק ההתחלה, הרבה מאוד (אם כי כמובן לא הכל), נקבע על פי העבודה שנעבוד עם הכלב בתקופת האימוץ הראשונה.
המלצה גורפת- להתחיל לעבוד עם הכלב מהרגע שאומץ והגיע הביתה – בין אם דרך מגדל כלבים או דרך עמותה. מהיום הראשון לחזק הרגלים טובים ולמנוע הרגלים רעים. לא לחכות לבעיות כדי להתחיל לעשות משהו.
* בעמותות יש יתרון לכלב בוגר על פני גור צעיר. אפשר לדעת קצת יותר בבהירות ״מי ישנו לפנינו״ – יש נטיות התנהגותיות גנטיות שבאות לידי ביטוי רק עם הגיל וההתבגרות.
בגדול, הסיכויים לטובת המאמץ עולים ככל שגיל הכלב עולה. בהחלט יש הרבה בונוסים התנהגותיים בלאמץ כלב בוגר לגמרי (2.5 ומעלה) או מבוגר (נניח 7-8 ומעלה).
* לא כל המגדלים של כלבים גזעיים עושים תחקיר על בעיות בשושלת שלהם. העובדה שיש שושלת מתועדת, לא אומרת בהכרח שהם יודעים מה קרה שם לאורך השנים, לא מבחינה בריאותית ולא מבחינה התנהגותית.
קונים רבים עושים חיפוש מהיר בגוגל על שם הגזע וזהו, חלק בודקים האם יש אלופים בשושלת.
מאמץ אחראי צריך להשקיע זמן ולעשות תחקיר מקיף.
חשוב לדעת- המגדל לאו תמיד יודע את התשובות לשאלות החשובות לכם.
* עריכת תחקיר ראוי למגדל ולשושלת, מצריך משאבים לא פחות מאבחון התנהגותי טוב לכלב עמותה. אין יתרון מבחינה זאת בבחירת כלב גזעי מתועד. גור, גם ממגדל מוכר, עדיין יכול להפתיע.
כשמאבחנים כלב עמותה במטרה להתאים לו את הבית הנכון, מתייחסים אל כלב ספציפי שמכוונים לאימוצו, כזה שניתן לבחון ולראות ולא גור שעוד לא נולד, או גור צעיר מאוד שעדיין לא יודעים איך יתפתח. יש לדבר עם האנשים שיתנו לנו את האבחנות החשובות – המגדל, מומחה שמכיר את קווי הדם (שושלות), אנשים שמכירים את המגדל, אנשים שמכירים את ההורים של הגור, המגדל של ההורים, וכו׳.
* עובדה היא, שגם גורים מקווי דם שידועים בבעיות התנהגות/בריאות עדיין נמכרים. כלומר- יש מי שקונים אותם. יש מי שמוכר אותם לתועלת כיסו. יש להניח שהקונים אינם מודעים לבעיות הללו כי אחרת איך ניתן להסביר קניה בכסף מלא של גור כזה?
נסיון מלמד על בעיות התנהגות בכלבים, שנובעות בעיקר מחוסר חשיפה טובה לעולם, יותר מאשר בכלבים שיש להם בעיות התנהגות בעקבות טראומה של כלביה. חוסר חשיפה נפוץ גם אצל מגדלי הכלבים הגזעיים (המתועדים) – יש כמובן גם כאלו שחושפים היטב, אבל זה משהו שחייבים לבדוק אצל כל מגדל ומגדל.
אנקדוטה – הייתה אפשרות לקבל כלב מתועד מגזע מסויים במחיר עלות עיקור/סירוס. במקרה המאמצת מכירה אנשים שמעורים בגזע, דיברה איתם לגבי הגזע ולגבי קווי הדם הספציפיים שיש בארץ, כמו גם לגבי ההתנהלות של המגדל (למשל חשיפה). לאור המידע שאספה החליטה לא לאמץ כלב מתועד. הגיעה לכמה עמותות יחד עם מאלפת שסומכת על כישוריה ונסיונה המקצועי, כדי שתסייע לה לאבחן את הכלבים ולבחור את המתאים לה ביותר. נסיונה הרב של המאלפת באבחוני כלבים, ויכולתה לסייע לבחור “מהראש ולא מהלב” הוכיחו את עצמם בבחירה מתאימה ביותר.
איך בודקים כלב מכלביה?
הערכה התנהגותית טובה צריכה להיות בנויה משילוב מידע.
- תשאול המתנדבים בעמותה שמכירים את הכלב – את התנהגותו ואת אופיו.
- הערכה של עובדי הכלבייה- בהינתן שהם בעלי ידע כלבני משמעותי.
- הערכה של מאלף חיצוני שאינו מכיר את הכלב המדובר ומתרשם ממנו.
המלצה גורפת: חשבו היטב מראש. הגדירו את רצונותיכם וצרכיכם מבחינת אופי והתנהגות הכלב. מה הן יכולותיכם מבחינת דרך חייכם ואופייכם – אל תאמצו כלב אנרגטי במיוחד במטרה שיגרום לכם לעשות כושר, אם מראש אינכם מחוייבים לאורח חיים כזה, זהו מתכון לתיסכול. דרגו את רשימת הרצונות/ ציפיות שלכם מהכלב לפי סדר עדיפויות – מה חובה, על מה יש מוכנות לעבוד כשהכלב מגיע הביתה, על מה אפשר להתפשר, ומה לא משנה כלל.
זכרו היטב שהאחריות לטיפול השוטף, היא תמיד של המבוגרים בבית, גם אם הילדים יעזרו פה ושם, בסופו של יום האחריות על הכלב אינה שלהם. אל תקחו כלב ״כדי ללמד את הילדים אחריות״.
שווה להשקיע באיש מקצוע, לקחת אותו שיעשה את האבחון כשהוא מודע ל״רשימת המכולת״ שלכם, כך שיוכל לכוון ולאבחן לפיה.
המלצה– אם יש אפשרות, מומלץ להגיע לכלביה בזמן שקט שבו יש סיכוי לראות את אופיו האמיתי של הכלב. ימי אימוץ נוטים להיות רועשים ועמוסים, והרבה כלבים לא מתנהגים כרגיל בימים האלו.
1. למרות האמור לעיל , כלבים שמגיעים ממגדל רציני ואיכותי שהגורים עוברים חשיפה נכונה, יהיו עדיפים על גורים מהעמותות בכל הקשור לסיכוי לבעיות התנהגות. כלומר, יש קשר ישיר ומובהק בין הוצאה מוקדמת מהשגר, חוסר חשיפה או לחילופין – הצפה בגיל מוקדם, חוסר בתזונה נכונה, תנאי אחזקה לקויים ותנאי סטרס לבין בעיות התנהגות בכלבים.
יש הגיון מאחורי הבחירה לקנות גור ממגדל. הבעיה היא, שרוב האנשים לא עושים תחקיר ולא מבינים את ההבדלים שבין מגדל אחראי ומקצועי לבין מי שרק רוצה להרוויח כסף. מאחר ורובנו לא מחפשים כלבים מתועדים למטרת תערוכות או עבודה, והתכונות שאנחנו מחפשים אינן מדוייקות, המצב המועדף הוא לאמץ כלב מעמותה, כזה שיענה לרשימת הדרישות והצרכים שלנו.
2. אנשים לא יודעים איך מתפתחות בעיות התנהגות בכלבים. גם מאלפים רבים לא מבינים זאת עד הסוף. כל עוד ז’ארגון ה”כלב עקשן”, “כלב מקולקל”, “כלב רע”, ימשיך להתקיים, אנשים ימשיכו לחשוב שהכלב נולד “דפוק” או ש”הגזע אשם”. למאמץ ישנה השפעה ישירה על התנהגות כלבו, ועל התוצאה שלה.
יותר מזה, כל עוד יש מאלפים שנותנים לגיטימציה לבעלים להכות את כלבם במסווה של “אילוף”, ימשיך הנתק בין האחריות על יחסנו אל הכלב לבין הופעת בעיות התנהגות.
3. כלבי עמותות אכן נוטים לסבול יותר מבעיות התנהגות, אך הן טיפול נכון בבית המאמץ והן הבנה ונכונות לשינוי העשייה טרם האימוץ יכולים להועיל.
העמותות עצמן מתקשות להשקיע בשיקום כלבים הנחשבים בעייתיים.
לעתים גם מנהלי העמותה והעובדים בה, לא מבינים את הקשר בין יחס נכון לכלב “הבעייתי” וצרכיו, לבין יכולתו להשתקם ולזכות בבית שיעניק לו חיים ראויים.
4. נדמה כי שיטת התאמת הכלב למאמץ בכלביות רבות אינה מספקת. הכלביות מתפקעות מרוב כלבים שזקוקים לבית, ובכל זאת, מאמצים פוטנציאליים יוצאים מהן בידיים ריקות.
הרי לא יכול להיות שמבין 150 כלבים בכלבייה לא ימצא אף כלב “נכון”.
כאשר נכנס אדם זר אל תוך כלביה הומה, מלאת ריחות ורעש, ספק אם יצליח לראות בתוך כמויות הכלבים את אותו אחד שהוא מחפש. העומס והלחץ פועלים לשני הכיוונים – הכלב בסטרס מחדירת אדם זר למקום שמלכתחילה הוא לא מרגיש בו בנוח, המאמץ הפוטנציאלי מוצף על ידי הרעש, הריח והתנועה שסביבו ובסופו של דבר יוצא בידיים ריקות.
לאנשי עמותות מנוסים, ישנן דרכים לכוון את המאמץ לכלב הנכון שיתאים לו לפי צרכיו ולפי אופיו, לטובת הצלחת האימוץ.
הדרך הטובה לעשות זאת מורכבת ממספר שלבים:
- ראיון ממוקד עם מאמץ פוטנציאלי כדי לבדוק את יכולותיו לגדל כלב
- ברור צרכיו של המאמץ ומתוך כך סינון מראש של כלבים שאינם מתאימים לו
- ובסוף התהליך, יש להפגיש את המאמץ עם מספר כלבים שתואמים את בקשותיו ואת אופיו.
שיטה זאת עובדת בהצלחה במקומות רבים בעולם ומיטיבה הן עם הכלב והן עם המאמץ.
5. עמותות מקצועיות עם סטנדרט גבוה, עובדות בשיטת הסינון וההתאמה בין מאמץ פוטנציאלי לכלב שיתאים לו כמה שיותר. הצלחת האימוץ תגרום לכך שכלבים לא ישובו לכלביות ולא ינטשו, כי הותאמו בחוסר מחשבה ותשומת לב. זה יקטין את כמויות הכלבים הנטושים בארץ ואולי גם תעשיית מגדלי הכלבים הלא אחראית תקטן.
סינון זה עובד לשני הכיוונים – חשוב להכיר את הכלב, אופיו וצרכיו דבר שנעשה מרגע הגעת הכלב לעמותה,
דוגמא – בחלק ממדינות ארה”ב לא מוסרים כלב עד שהוא נמצא 30 יום בכלביה על מנת שילמדו להכיר אותו.
6. כדי שאנשים יאמצו יותר מעמותות צריכים לקרות שני דברים:
- על העמותות להתמקצע כדוגמת המודל של ארה”ב ובריטניה למשל (ידעתם שבשבדיה אין כמעט כלבים עזובים?- אלה שבכלביות לא מומתים, כי אין הרבה).
- אנשים שרוצים לאמץ חייבים להבין מהי משמעות האימוץ על כל צדדיה ולעשות עבודת הכנה בין הבנת ההבדל בין עמותה לעמותה וכמובן בין אימוץ דרך עמותה לאימוץ דרך מגדלים שונים.
ברגע שיהיה עידוד לאימוץ מעמותה “מקצועית” עמותות אחרות ילכו בדרכה ויתמקצעו גם הן.
ישראל אינה צפון אירופה, וכמות הכלבים שמגיעים לכלביות ולעמותות היא אדירה. בעיה מהותית בעמותות, היא התנאים שמקשים על העובדים והמתנדבים בהן לאתר בעיות התנהגות של הכלבים הנמצאים בהן. קל להאשים את אנשי העמותות בחוסר הרצון או יכולת לזהות ולטפל בבעיות, אבל עצם התנאים והמחסור בממון ובכח אדם, מונעים פעמים רבות אפשרות לזהות בעיות שמתפתחות בכלבייה עצמה.
כלבים בעמותה נמצאים במצב הצפה תמידי שפעמים רבות מונע מהם להתנהג בתואם לאופיים, הצפה שמובילה ל-Learned Helplessness. במצב כזה אי אפשר לאבחן את הכלב, ונסיון לאבחן אותו יוביל לתוצאה הלא נכונה, (אלא אם כן האבחון הצליח להגיע למסקנה שזה המצב שהכלב נמצא בו, ומעבר לזה אי אפשר להגיד על הכלב כמעט כלום).
בחלק מהכלביות ישנן מחלות שונות שכמובן משפיעות על התנהגות הכלב. כמו מקרה של אנשים מבוגרים שהגיעו וביקשו לאמץ כלב רגוע. נמסרה להם כלבה שבמהלך השהות בעמותה הייתה יחסית רגועה. למאמצים לא סיפרו שהכלבה סובלת מדימומים מהאף, מה שהתברר כקדחת קרציות. ברגע שהכלבה טופלה והבריאה, התברר שהיא כלל לא רגועה ושקטה, אלא אנרגטית וריאקטיבית. זהו סיפור אחד של אי התאמה בשל אבחון לקוי של התנהגות הכלב בכלבייה. יש מקרים רבים כאלה שפוגמים באימוץ טוב וחיובי לשני הצדדים. כלב שמאומץ מעמותה אמור להימסר עם כל הפרטים על בדיקות רפואיות וטיפולים שקיבל. נכון לדרוש זאת במעמד האימוץ.
אנחנו מקווים שמאמר זה יגדיל את ארגז הכלים של המאמץ הפוטנציאלי ויאפשר לציבור להגיע לעמותות ולהצליח למצוא שם את הכלב המתאים להם לחיי שיתוף ואהבה.
“חיי כלב” והמאלפים – שושנה פורבס, גיא תיכון, איילה נאור, ענת ווליניץ
