תוקפנות בכלבים

מניעה, טיפול, ובעיקר הבנה.

ד”ר שגיא דננברג

שימו לב: אין לאבחן את הכלב לבד ללא איש מקצוע מוסמך לבעיות התנהגות בכלבים.

בעיית תוקפנות בכלבים נפוצה יותר משנהוג לחשוב. מחקר שנעשה מראה שתוקפנות מהווה 71%  מבעיות התנהגות בכלבים. מחקר אחר הראה שכ41% מכלל אוכלוסיית הכלבים מראים תוקפנות ברמות שונות.

טעות נפוצה היא שתוקפנות שווה נשיכה. למעשה, תוקפנות יכולה להתבטא דרך כל התנהגות, בין אם קולית (נביחה או נהמה), או גופנית (חשיפת שיניים או נשיכה).

ההגדרה המדוייקת של תוקפנות היא: “התנהגות, קולית או גופנית, שמטרתה לפגוע בפרט (חיה) אחר על מנת להפחית את סיכויי שרידתו של הנפגע”. 

מבחינה ביולוגית תוקפנות מתחלקת לשני סוגים: תוקפנות למטרת ציד, ותוקפנות אחרת.  מבחינה התנהגותית בחיות מחמד, תוקפנות מתחלקת לתוקפנות בהקשר לסיטואציה מסוימת, ולכזאת שאינה קשורה למצב ספציפי. כמו-כן, ניתן לבדוק תוקפנות של בע”ח לפי מצבו הרגשי – סטרס, פחד, זעם וכד’, או מושא התוקפנות – כלבים אחרים, אנשים זרים, ילדים וכו’.

כלב תוקפני הוא בעיה חמורה שלא ניתן להתעלם ממנה או להפחית מחשיבותה. כל ביטוי של תוקפנות, בין אם מבט או נשיכה, דורש התערבות ומניעה. יש להדגיש שגם מבט או הזזת שפתיים קלה עלולה להחמיר לכדי תקיפה קשה, בהנתן התנאים המתאימים. למניעת תוקפנות בכלבים, אפשר להעזר במומחה התנהגות, מאלף או אפילו ספר מתאים. שימו לב– קריאת ספר אינה טיפול, רק המלצה להתנהגות מניעתית.

השלב הראשון, כאשר מבחינים בבעיה, הוא זיהוי המצב, הזמן או את מושא התוקפנות. על בעלי הכלב האחריות להפחתת הסכנה. החשיבה שחשיפה מתמדת במצב כזה, היא ההתמודדות הנכונה, היא טעות נפוצה. תיקון הכלב במצב של חשיפה מתמדת יכול להחמיר את הבעיה ולא לפתור אותה.   לדוגמא, כלב תוקפני לילדים ונחשף שוב ושוב לילדים על ידי הבעלים. במצב זה, הילדים חשופים לסכנה וכך גם הכלב במצב שבו הוא נועד להכשל שוב ושוב. חשיפה לא נכונה תגרום לכלב להשתכלל ולהתאמן שוב ושוב בתוקפנות, להיות “טוב יותר” או במילים אחרות, תוקפן יותר.

מניעת המצבים שבהם הכלב מראה תוקפנות, היא הצעד הראשון לחשיפה נכונה. כשאי אפשר למנוע סיטואציה, יש לנסות ולהפחית סיכון על-ידי הכרת נקודות התורפה של הכלב, הטריגרים שיכולים לגרום לו לתוקפנות וכמו-כן, שימוש באמצעי עזר כמו רצועה, מחסום פה, קולר ראש, ורתמה.

מניעה אינה ענישה. הענשת הכלב התוקפן, עלולה להחמיר את הבעיה במקום להכחיד אותה. הכלב לא מקשר בין התנהגותו התוקפנית לבין העונש, ולכן העונש אינו אפקטיבי ורק יפגע בכלב.

הענישה מנסה להפחית או להפסיק התנהגות מסוימת אך אינה מספקת לכלב התנהגות חלופית, רצויה. עונש יגרום לכאב, פחד, ואף לנזקים גופניים.

כ-40% מהכלבים עלולים לפתח תוקפנות כלפי בעליהם בעקבות ענישה.

כאשר ענישה נכשלת (הכלב ממשיך בהתנהגות התוקפנית), אין לבעלים ברירה אלא להחמיר את העונש, וליצור גלגל של סבל שמזין את עצמו ללא פתרון ממשי. בסיכומו של דבר, ענישה שמטרתה מיגור בעיית תוקפנות (או כל בעיה אחרת), אינה אפקטיבית, פוגעת ועלולה להחמיר את הבעיה במקום לפתור אותה.

אם כן, לפני שלב החשיפה, כדאי להתאמן על כמה פקודות אילוף בסיסיות. פקודות פשוטות כמו  “שב”, “תסתכל עלי”, ו-“אלי” מאד מועילות. גם פקודות כמו “רגלי” ו-“לך לאחור” יהיו יעילות. המטרה של אילוף לפקודות אלו היא להשיג שליטה על הכלב במצבים בעייתים ולכן חשוב להתמיד ולאלף לרמת ביצוע הכי גבוהה שאפשר.

התנהגות שכדאי ללמד את הכלב ותועיל לו ולבעליו, היא היכולת להרגע. כלבים רבים, במיוחד אלו שסובלים מחרדה, אינם רגועים גם במצבים שאינם מראים תוקפנות. על הבעלים לעזור לכלב למצוא את האיזון הרגשי שבו הוא יהיה רגוע, על-ידי הרגלת הכלב לשבת או לשכב לידם משכי זמן ממושכים יותר ויותר. לאחר מכן על הבעלים לשים לב למצבו הגופני וההתנהגותי של הכלב, בשלב זה יש לחזק התנהגויות שמראות רגיעה, אפילו זמנית, כגון שכיבה על הצד, נשימה רגועה, או מבט שליו. כאשר הכלב מתנהג בצורה הרגועה, על הבעלים להוסיף סימן או מילה (שקט, לדוגמא), על מנת שהכלב יקשר בין ההתנהגות לסימן. הרעיון מאחורי לימוד רגיעה היא שימוש בהתנהגות זאת במצבים בעייתיים. זה אינו אילוף פשוט אלא לימוד ארוך ומעמיק שדורש השקעה של זמן ומאמץ.

לאחר השלבים הבסיסיים ואחרי שחלף זמן מה (שבועות או חודשים), שבהם הכלב לא נחשף או נחשף כמה שפחות למושא התוקפנות , אפשר להתחיל בחשיפה מבוקרת ומדורגת לגורמי התוקפנות. המטרה היא להשיג התניית נגד שבה הכלב נחשף למצבים שבהם הוא גילה בעבר תוקפנות ומרגיש רגוע ונוח יותר. הכלב יבין שהמצב תחת שליטת הבעלים ויגיב אליו וישאר רגוע.

כאשר הכלב מזהה את המצב או את מושא התוקפנות ומגיב (נהמה, מבט, או שפת גוף), על הבעלים לגרום לו להגיב אליו על ידי מתן פקודה, ולבקש מהכלב להרגע. כאשר הכלב נרגע יש לחזק התנהגות זאת. רק כאשר הכלב רגוע מגבירים את החשיפה.

תהליך זה אמור להתרחש בסביבה מוגנת ובשליטת הבעלים כך שהמשתנה היחיד הוא התנהגות הכלב. זהו תהליך שדורש זמן ומחשבה ולכן על הבעלים לתכנן זאת מראש. בנוסף, על הבעלים לדאוג לחשיפה מבוקרת של 15-20 דקות בכל פעם. יותר מזה גם הכלב וגם הבעלים עלולים לאבד את סבלנותם וריכוזם. אם נוצרת בעיה תוך כדי התהליך על הבעלים לסגת לנקודה האחרונה בה הכלב היה רגוע, לחזור על התהליך, ולאחר מכן לסיים את התרגיל לאותו היום.

במקרים מסוימים אילוף בסיסי, תרגילי רגיעה, וחשיפה אינם מספיקים על מנת לפתור את הבעיה. במקרים אלו ניתן לשקול טיפול תרופתי טבעי או כימי, שיוכל לעזור ולהגביר את סיכויי ההצלחה. שימוש בתרופות דורש אבחון מדויק של הבעיה וכמובן ידע רפואי, ולכן שמור לרופאים וטרינריים בלבד. שימוש לא נכון בתרופות יכול לגרום לבעיות נוספות או סתם להיות לא אפקטיבי.

תרופות אלו מיועדות לשימוש בבעיות פחד וחרדה, בעיות תורשתיות ומקרים שבהם סף הגירוי נמוך מאד. מטרתן אינה להפחית תוקפנות באופן ישיר, אלא ככלי עזר לכלב. התרופות אינן תחליף לתהליכי למידה או מניעה ואמורות לשמש כליווי לאילוף. את התרופות יש להתאים לבעיה הספציפית בהתאם למצבו הגופני והרפואי של הכלב.

סוג אחד של תרופות נקראSelective Serotonin Reuptake Inhibitors  ומטרתו להעלות ולייצב את רמת הסרוטונין במוח. סרוטונין הוא חומר במוח שמופרש באיזורים מסויימים ומשפיע, בין השאר, על מצבי רוח. רמה נמוכה של סרוטונין קשורה לחרדה ולתוקפנות. לדוגמא, בקו דם מסויים של כלבים מגזע ספרינגר ספניאל אנגלי (English Springer Spaniel Dog) התגלתה רמת סרוטונין נמוכה וכלבים אלו מגלים תוקפנות גדולה יותר.

סוג נוסף של תרופות נקרא Benzodiazepines והוא פועל על חומר במוח שנקרא Gama-Amino Butyric Acid. חומר זה מפחית או משבית תהליכים מסויימים במוח ובכך גם מפחית גירוי וחרדה. חומר זה פועל בעיקר במערכת הלימבית שקשורה לרגשות במוח.

שימוש בחומרים טבעיים יכול להועיל, אך חשוב להתייעץ במטפל מומחה שיידע לתת לכלב את הטיפול הרלוונטי שיועיל לו. נושא זה, של תרופות טבעיות בבע”ח, הינו פרוץ ואינו מבוקר.

ישנם, כיום רק ארבעה חומרים טבעיים שנבחנו בצורה מדעית והוכחו כיעילים:

1. פרומונים (Adaptil)
2. אלפא קסוזפין (Zylkene) חלבון שמופק מחלב פרה
3. ל-תיאנין (L-Theanine) חומצת אמינו
4. תערובת של פרחים מסויימים (Harmonaese).

חומרים טבעיים נוספים, לא הוכחו כמורידי רמות חרדה אצל כלבים.

לסיכום, בעיות תוקפנות  נפוצות ודורשות טיפול. לעיתים ההצלחה טמונה בטיפול משולב. הסיבות להתפתחות תוקפנות רבות ויש פעולות מונעות שמפחיתות את הסיכוי לגילויי תוקפנות בעתיד. גידול נכון וחשיפה משלב הגורות, שילוב של ניהול סביבתי תואם בעיה, אי-ענישה, אילוף בסיסי, ולפעמים אף טיפול תרופתי מגבירים מאד את סיכויי ההצלחה.

ד”ר שגיא דננברג DVM
וטרינר מומחה בהתנהגות בעלי חיים